|
|
|
 |
| |
הגדרה:
רפואת צמחי מרפא (Herbal Medicine / Botanical Medicine /
Phytomedicine), הינה רפואה המתבססת על השימוש בחלקי הצמח
השונים: זרעים, פירות, עלים, שורש, שרף, קליפת גזע למטרות
רפואיות ולטיפול במגוון רחב של בעיות ומחלות.
הטיפול בצמחי מרפא כולל שילוב הצמחים בהתאם לצורך, בשימוש
פנימי: בחליטות, פורמולות צמחים באלכוהול או
בכמוסות/טבליות ו/או כשמן צמחי, תחליב או משחה לשימוש
חיצוני.
לפי דיווח של ארגון הבריאות העולמי, רפואת הצמחים מחזיקה
כיום בתואר: סוג הרפואה שמאחוריה האחוז הגבוה ביותר של
מטופלים ומשתמשים מכל סוג רפואה אחר בעולם. צמחי המרפא
נכנסים יותר ויותר לקונצנזוס ואנליזות ומחקרים קליניים
אודות החומרים הפעילים המצויים בצמחים, מתבצעים מדי שנה.
היסטוריה:
רפואת צמחי מרפא נחשבת לרפואה העתיקה ביותר שקיימת, ראשיתה
עוד מימי שחר האנושות. עדויות ראשוניות אודות השימוש
בצמחים למטרות ריפוי, מצאו אצל האשורים כבר לפני כ- 6000
שנה. בפפירוסים במצרים ובכתבים סיניים עתיקים נתגלו רשימות
של מאות צמחים שהיו בשימוש רפואי או בשימוש כתבלין.
במהלך ההיסטוריה, רפואת צמחי מרפא ליוותה את התפתחותן של
תרבויות רבות בעולם. למשל שבטי ילידים באפריקה ובאמריקה
היו משתמשים בצמחי מרפא בטקסי הריפוי שלהם, תרבויות הודיות
וסיניות מסורתיות פיתחו ושכללו את השימוש בצמחים למגוון של
טיפולים סיסטמיים בבעיות רפואיות שונות בהן נתקלו וכך היה
גם בתרבויות רבות נוספות.
המעניין הוא שמדענים וחוקרי צמחים גילו כי אנשים השתמשו
באותם חלקי הצמח לאותן מטרות רפואיות, בחלקי הגלובוס
השונים, מה שמאושש את קיום האיכויות הרפואיות של הצמחים
השונים.
הרופאים הקדמוניים היו למעשה רופאי עשבים (Herbalists).
הידוע בהם היה היפוקרטס, שחי בשנים 377-460 לפנה"ס והשאיר
תיאור רב ערך של צמחי מרפא שונים. כ-200 מתוך ה- 400 צמחים
שהוזכרו על ידו, נמצאים בשימוש עד היום וישנם כ-200 צמחים
נוספים אחרים שלא הזכירם, בהם משתמשים המטפלים בצמחי
המרפא.
רופא מפורסם אחר, דיוסקורידס, שחי במאה הראשונה לספירה,
היה הראשון שכתב ספר בוטאני-רפואי (Materia medica) שבו
נזכרים שמותיהם של כ- 500 צמחי מרפא, בצירוף מידע בוטאני
ומידע רפואי. גם בתקופת האיסלאם ובימי הביניים רווח השימוש
בצמחי מרפא. גני הכנסיות, שגידלו צמחים שונים, היוו מקור
חשוב להתפתחות מדע הרפואה. ואמנם, עד היום ניתן למצוא
בחצרות הכנסיות ובמנזרים צמחי מרפא שונים.
תרופה צמחית טבעית מול תרופה
קונבנציונאלית
חקר הרכיבים הפעילים בצמח בתחילת המאה ה-19, הוא שהביא
לפריצת דרך משמעותית בפיתוח תרופות קונבנציונאליות,
הנמצאות בשימוש עד עצם היום הזה. רכיב פעיל צמחי שנמצא
כבעל תכונות תרפויטיות, בודד וסונתז במעבדה והיווה את הבסיס
לפיתוח התרופתי. לדוגמא: האספירין פותח על בסיס החומר
הפעיל המצוי בצמח הנקרא ספיריאה, מורפין שנחשב לחומר משכך
כאבים חזקים מוצה מהצמח פרג האופיום, את ההורמון הנשי
פרוגסטרון, בודדו לראשונה מצמח הדיסקוריאה, הסקופולאמין
מופק מצמח הדובואזיה או הדטורה, ודיגוכסין ודיגיטוכסין
מופקים מצמח האצבעונית (Digitalis).
ההבדל המשמעותי בין תרופה קונבנציונאלית שבבסיסה ישנו רכיב
פעיל צמחי סינטטי יחיד לבין תרופה צמחית טבעית, הוא
שבתרופה הצמחית הטבעית ממצים את כל הרכיבים הפעילים
הקיימים בחלק המסוים של הצמח שנלקח ולא מבודדים רכיב פעיל
אחד בלבד.
התיאוריה שעומדת מאחורי מיצוי חלק הצמח השלם היא שישנם עוד
עשרות חומרים פעילים שאת רובם המדע עוד לא חקר, שעובדים יחד
בסינרגיזם. בטבע, כידוע, אין שום דבר מיותר, רכיבים אילו
קיימים בצמח באיזון בינהם והם שמאפשרים את תפקודו האופטימאלי. לכן בתרופות בהן מבודדים רכיב אחד בלבד ולא מוסיפים
לו את שאר החומרים שמאזנים את פעילותו, התוצאה היא תופעות
לוואי רבות בעקבות שימוש ממושך בתרופה, מה שכמעט ולא קיים
בנטילת צמחי מרפא.
אולם חשוב לדעת כי צמחי מרפא מאד פוטנטיים ובעלי עוצמת
ריפוי חזקה ולעתים לא מתאימים ללקיחה יחד עם תרופות
מסוימות או מצבים בריאותיים כאלה או אחרים, לכן אסור ליטול
צמחי מרפא ללא הכוונה של איש מקצוע.
מטפל בצמחי מרפא, יתאים צמח בודד או הרכב של כמה צמחים
למטופל, לאחר שתשאל אותו באופן מעמיק לגבי תלונותיו,
תזונתו, תרופות שנוטל, אורח חייו, גורמי מתח וכד'.
|
|
|
|
